<h1>סמ"ג לאוין סימן קס"ג</h1>
<h2>דף מג.</h2>
אמרה תורה שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא ע"י שליח, אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג את עצמו, ומיד כל חיה אדרשנו זה המוסר את חבירו לפני חיה לטורפו, מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינו מסור לשמים (ע"פ רמב"ם רוצח וש"נ פ"ב הל' ג'), ואף על פי כן חייבין בית דין להכותו מכה רבה ולאסור אותו שנים רבות במצור ובמצוק לשבור את זרוע הרשעים (ע"פ הל' ה' שם) ואם היתה השעה צריכה לכך הרשות בידן להרגו להוראת שעה (ע"פ הל' ד' שם). ההורג את הקטן בן יומו שכלו לו חדשיו הרי זה נהרג עליו (ע"פ רמב"ם שם הל' ו'). אמר רבא בפרק הנשרפים (סנהדרין ע"ח א') ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק פטור מדיני אדם, וכל אדם בחזקת שלם עד שיודע בודאי שהוא טריפה, אבל אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנאמר ובערת הרע מקרבך והוא שהרג בפני בית דין אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו העדים ואם הוזמו אין נהרגין שהרי לא זממו אלא להרוג טריפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה בדיני נפשות אינה עדות (ע"פ הל' ח'—ט' שם), אחד ההורג את ישראל או ההורג עבד כנעני הרי זה נהרג עליו (שם הל' י') שהרי העבד קבל עליו מצות והרי הוא נוסף על נחלת השם (לשון הרמב"ם שם הל' י"א), חילוק יש בין עבדו לעבד אחרים, שעבדו יש לו רשות להכותו לפיכך אם הכה את עבדו הכאה שיש בה כדי להמית ונטה למות ועמד כ"ד שעות ואחר כך מת אינו נהרג עליו אף על פי שמת מחמת המכה שנאמר אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם איזהו יום שהוא כיומים הוי אומר זה מעת לעת (ע"פ הל' י"ב שם), אבל המכה עבד שאינו שלו אפילו מת לאחר כמה ימים מחמת המכה הואיל והכהו ויש בו כדי להמית הרי זה נהרג עליו כשאר בני חורין (שם הל' י"ג ע"ש), נראה לרבינו משה (שם הל' י"ד ע"ש) שהמכה עבדו בסכין ובסייף או באבן ובאגרוף וכיוצא בהן ואמדוהו למיתה ומת אינו בדין יום או יומים אלא אפילו מת לאחר שנה נהרג עליו, לכך נאמר בשבט שלא נתנה לו התורה רשות להכותו אלא בשבט ומקל ורצועה וכיוצא בהן בלא רציחה.
